עריכה לשונית של סימני פיסוק ותחביר

סימני פיסוק

ילדים, ונערים ונערות שמנסים לכתוב לרוב פוגשים בקושי מסוים. לרוב, הם לא שמים לב אליו, אבל לפעמים הם מבינים את הטעות ולא יודעים מה עליהם לעשות כדי לתקן אותה. זאת מפני שאין להם את הכלים המתאימים או שהם פשוט עצלנים.

אז למה בעצם לשמור על סימני פיסוק? מהסיבה הפשוטה- הם עוזרים לנו להבין את הקורה בדיוק כמו תיאור של מקום, דמות, או רגש.

יש משפטים אשר השתנו לגמרי אם תשנו את סימני הפיסוק. למשל, שאלה לא תהיה שאלה אם לא תשימו בסופה סימן שאלה, ומשפט רגיל עם סימן שאלה יבלבל את הקוראים לגמרי.
"הלכתי לגן." ו- "הלכתי לגן?"
   בשני המשפטים המילים במשפט הן אותן המילים, אבל הפיסוק שונה. כפי שניתן לראות, גם המשמעות של המשפטים השתנתה.
   המשפט שבסופו נקודה, מראה על קביעת עובדה, בעוד שהמשפט בעל סימן השאלה שואל האם היא נכונה.
גם פסיק במקום נקודה יכול להיות מורגש לגמרי.
   לשים לב: פסיקים עוזרים לנו לנשום בין חלק אחד של המשפט לחלק שני, ומציגים לנו את שני חלקי המשפט.

להרבות בסימני פיסוק-לא מומלץ, ויותר נכון, פשוט אסור.

בפעמים רבות באינטרנט אני מוצאת סיפורים שיכלו לגרום לי להתעניין יותר אם רק היו מקפידים לא להרבות בסימני שאלה או קריאה, כמו למשל: "אני לא מאמינה!!!!!!"
   סיפור הוא לא פייסבוק, והוא אינו מתרחש שם, אלא אם כן זה כן מתרחש בפייסבוק ואז אתם חופשיים.
עודף של סימני פיסוק יכול לנבוע מכמה סיבות שביניהן השכיחה ביותר היא:
-אשליה- הכותבים חושבים שסימני הפיסוק יוצרים אווירה מסוימת, או מראים רגש מסוים. זו טעות. ריבוי בסימני פיסוק לא עוזר לכך, ולפעמים אף עושה את ההפך.
   רוצים להעביר אווירה? רגשות? תכתבו מה הם אותם הרגשות.
הדמות שלכם? תראו את זה כמו שלימדתי אתכם לפני, באמצעות תיאורים של התנהגות או פשוט על ידי כך שהיא אומרת את זה.
לדוגמא: ' "ראית אולי את העוגייה האחרונה? שמרתי לי אותה בבוקר וחשבתי שאוכל אותה, אבל אני לא מוצאת אותה."
מיהרתי לנגב מפניי את הפירורים שלא היו עליה, וגיליתי שלא הייתי צריכה לעשות זאת. אגרופיה עלו מעלה, ופניה האדימו. ידעתי שזה לא יגמר טוב.
"אני לא מאמינה!" אמרה והעיפה את האגרוף אל פניי. הספקתי להתחמק בשנייה האחרונה, למזלי.'
   בדוגמא הזאת, אנו רואים כמה לא חסר הריבוי בסימני קריאה, ושהוא מתמלא דרך התיאורים שמגיעים אחריו.

דבר נוסף בעניין פיסוק הוא 3 הנקודות.

איפה כן ואיפה לא?

אז, 3 הנקודות יכולות להופיע בתוך צ'יטוט, כחלק מדיבור של אדם מגמגם, או שלא בטוח במחשבותיו. הן יכולות להגיע גם בסוף תמונה מסויימת.
איפה לא? באמצע משפט כאשר הקורא רואה מיד את המילים שלאחר שלוש הנקודות, כך שהן אינם נראות על ידו והוא רואה אותן כנקודה או פסיק. תחשבו על זה, 3 הנקודות שאמורות להוות מתח, מתפספסות בקריאה וזאת מכיוון שהן לא באמת תורמות לכך בסצינה המסויימת.
   לדוגמא: "רצתי....הייתי בטוחה שאגיע לפניו...הוא הגיע לפניי...לא יכולתי לעשות דבר...חוץ מלפול."
עכשיו אני זקוקה לאמת, ורק לאמת. האם באמת חיכיתם במשך זמן מסוים, קטן ככל שיהיה, לפני שהמשכתם לקרוא את המילים הבאות? כנראה שלא, ואני מרשה לכם לתקן אותי אם אני טועה. אני בטוחה שהתייחסתם אליהן כפסיק או נקודה.

בבקשה, תזכרו מתי להשתמש בסימנים ואילו סימנים. זה באמת יעזור לכם בסיפור או בשירה.
והעיקר, תמשיכו לקרוא, לכתוב וללמוד :)

אני אשמח לתגובות ולהערות, וכמובן לרעיון לנושא הבא שעליו אדבר.
(תגובה אפשר לכתוב בלחיצה על הקישור "תגובה" ליד התאריך והשעה של הפוסט).

פתיחות והתחלות בספר

פתיחות והתחלות של סיפור וספר, ומשמעותן

אתם בחנות ספרים. אתם מסתכלים בכל החנות, ומוצאים ספר שמוצא חן בעיניכם. אתם מסתכלים על הכריכה. אולי היא פשוטה וזה הדבר שמושך אתכם, ואולי דווקא המקושט והמושקע עם מספר צבעים כמו בצבעי הקשת, משך אתכם.
אתם פותחים אותו, והדבר הראשון שאתם עושים, הוא קוראים את השורה הראשונה שבעמוד הראשון שלו. אם אהבתם את אותה השורה, אתם ממשיכים לקרוא את העמוד, ואם לא, אתם סוגרים את הספר, מתנצלים בפניו, מחזירים למדף ומתחילים לחפש אחר.

כאשר אתם כותבים ספר אתם תמיד צריכים לחשוב כמו קהל היעד של הספר, ומה יותר פשוט או קשה מזה.
הרי אתם קוראים ספרים(אני מקווה) ואתם יודעים מה מעניין ומה לא(לפחות אתכם) אז למה לא להשתמש בזה בספר.
   ההתחלות הן החלק שמושך את הקהל, חוץ מהכריכה והתקציר שבגב הספר, וברוב הפעמים גורם לכך שספרים רבים, על אף שכנראה מאוד מעניינים, נשללים על ידי הקוראים. אפילו כאשר אתם רוצים להוציא את הספר לאור, אתם צריכים להבין שהלקטור שיקבל את הספר כנראה שלא יקרא את כל הספר, אם ההתחלה לא תעניין אותו(כך נדמה לי) אלא רק את 4 הדפים הראשונים.
   תבינו הם מקבלים מלא ספרים והם צריכים להספיק, יכול להיות שזה לא הוגן, אני מסכימה אבל ככה זה.
בכדי למנוע את השעמום, תשקיעו בפתיחה שלכם ובדפים הראשונים, מכיוון שספר הוא כמו אדם זר. אתה רואה את החיצוני, שזו היא הכריכה, מתעניין מעט, הדפים הראשונים, ואם הוא לא מוצא חן בעיניכם אינכם ממשיכים להיפגש או לדבר, לרוב. : )

ישנם כמה סוגי פתיחות:
* הפתיחה המהירה:
זו היא גם הפתיחה הטובה ביותר לדעתי לכותבי מדע בדיוני, פנטזיה והרפתקאות, אפשרי גם למתח ואימה. בפתיחה זו אתם לא כותבים ממש התחלה אלא אמצע של התחלה. מה שאומר, אתם כותבים מהנקודה שבה האקשן מתחיל. מהנקודה שבה העלילה באמת מתחילה.

*פתיחה מצחיקה או מפחידה:
הפתיחה הזו היא לאנשים שיכולים בטוח לגרום לדמות להיות מאוד מצחיקה או מאוד מסתורית. בפתיחה כזו קורים שני דברים-
או שהדמות מספרת על עצמה בצורה מצחיקה ומשעשעת, או שהדמות מסקרנות את הקורא במסתוריות שלה ובמקום בו היא חיה, בסיפור שלה. 

*הפתיחה הרגועה:
בפתיחה הרגועה אתם מראים את המצב כמו שהוא. מסבירים מה קורה, היכן הקורא נמצא, מראים לו את החיים באותו המקום(אני לא ממש ממליצה על הפתיחה הזו חוץ מכמה מקרים), מסבירים את העבר, ואיך זה התגלגל למה שהוא רואה היום(דרכים להראות את זה תוכלו למצוא בפוסטים אחרים שלי.)

אפשר גם להתחיל את הספר בזיכרון כלשהו מהעבר, מודעה שתתחיל את הסיפור ותמשוך את הקורא ואת הדמות הראשית, שאלה, ויכוח וכל דבר אחר. העיקר, שיהיה מעניין.  

יש כמה דברים שיגרמו לספר שלכם להיות מושלם מבחינת הפתיחה:
*היא חייבת לסקרן ולגרום לאנשים לקרוא עוד, לא לעזוב את הספר.
*היא חייבת להציג את הנושא שעליו הספר מבלי לכתוב את זה באמת. לא לכתוב את הנושא במשפט אחד ברור:
"הספר הזה ידבר על חיות."
כדאי שתראו את הנושא בצורה מעניינת:
"הספר הזה הוא לא לבעלי דם מסוג O-, כי אתם עלולים למצוא את עצמכם קשורים למיטה עם שני יצורים מתוקים ורעבים שירוקנו אותו מהגוף שלכם. קריאה מהנה.
*הספר צריך לשעשע, ולגרום להנאה וללמידה, כי זה בעצם תפקידו של ספר, לא?

כנראה שאעדכן דף זה בקרוב, אז תישארו מעודכנים :)

איך להראות אופי ויופי של דמות

יש דרכים רבות להראות את הדמות אותה אתם יוצרים בצד הטוב והמעניין ביותר.

קודם כל, תנסו לא לשפוך את כל המידע על הדמות בבת אחת. תחשבו על כך שכשאתם פוגשים מישהו בפעם הראשונה אתם לא יודעים עליו רבות, אבל ככל שאתם מבלים איתו יותר אתם מצליחים לגלות עוד ועוד פרטים עליו.
כך זה עובד גם בספר. לאט לאט הדמות נפתחת ואתם מצליחים לראות את כולה. אתם לומדים איתה את אופיה ואת הדרך בה היא חושבת.


דוגמא ל-איך לא לכתוב מידע על דמות:
"אני הולכת לבית הספר כמו שהלכתי בכל יום אחר. שמי הוא אלי לומבר, אנ בת 16 ולומדת בכיתה י'. יש לי עיניים חומות ושיער שחור. יש לי חברה שקוראים לה מנדי. אמא שלי היא אופה ואבא שלי הוא צייר וכל יום אני מנגנת בחליל. יש לי חבר שקוראים לו גיא ואנחנו חברים כבר שנה. נפגשנו בבית החולים. הוא אמר שאני גבוהה. האמת היא שאני רק מטר שישים וחמש ואני שוקלת ....."
עכשיו, תודו. מי פיהק בזמן שקרא את אותה הפסקה ומי אפסיק באמצע ולא המשיך לקרוא.

אם המשכתם, אני רוחשת לכם כבוד, מפני שכשאני קוראת משהו כזה, אני לא מבינה פשוט למה. למה לא להראות את הדמות במקום לספר עליה?


אני באמת לא רוצה להעליב אף אחד. מי שאוהב לכתוב בצורה ההיא יכול לכתוב בה, פשוט היא לא ממש מעניינת לטעמי ולטעם אנשים רבים. פשוט תקראו את הדוגמא הזו ותחשבו האם זה מעניין אתכם יותר:
"ישבתי על הכיסא וניסיתי להתעלם מאותה ההרגשה הנעימה שיצרו תלתליי בעודם ירדו מטה לידיי. לא ראיתי איך גזרה האישה את שיערי אבל יכולתי לשמוע את המספריים בעודן קוצצות אותו, ומשאירות לי פלומה חומה שבעוד זמן קצר תוסתר בכובע. רציתי לבכות, אבל גם זכרתי שזו הייתה ההחלטה שלי, ושאף אחד לא דחף אותי לעשות זאת.
"את בטוחה?" שאלה מנדי כשאמרתי לה את החלטתי כמה דקות לפני. עניתי לה שאני בטוחה, והיא לא התוכחה, כי ידעה שכמו שלעולם לא שברתי הבטחה, לעולם לא אחזור בי מהחלטותיי."

מאותו החלק אנחנו יכולים ללמוד כמה דברים על הדמות. אנו מגלים חלק מהחיצוניות שלה-שיערה חום ומתולתל, ואנו מגלים גם את אופיה-היא עקשנית ונחושה ולעולם לא תחזור בה.

ברגע שאתם 'מחביאים' את הרצון שלכם לספר על הדמות, אתם יוצרים יופי.


יש כמה דרכים בהן אתם יכולים להראות את הדמות:

• דרך דמויות אחרות:

יופי- הסיפור שלכם מורכב מהרבה דמויות ולא רק הדמות המרכזית. תנו להם לספר על הדמות במקומכם, ובמקומה. כמו בעולם האמיתי לפעמים אנחנו שומעים על אנשים ועל מראהם מפיהם של אנשים אחרים שיותר קרובים אלינו.
לדוגמא אם ניקח בחורה שמתאהבת בדמות שלכם-נער בן 18. צרו קטע קטן בו היא מהללת את שיערו וכך אתם מגלים עוד. יכול להיות שהיא אפילו לא מדברת, אבל כשהיא נוגעת בשיערו הוא מציין זאת-"היא העבירה את ידה בשיערי עד שהגיעה לגומייה שהחזיקה אותו. היא משכה בה, וכשראיתי את ההפתעה בעינייה לא ידעתי אם אצליח לעצור את עצמי."
בקטע הזה אנחנו מבינים לפי הגומייה שהיה לו שיער ארוך, ואם נחקור אותה עוד, נוכל לגלות שהוא לא אהב להראות אותו בקלות, ושהוא העדיף להשאיר אותו אסוף. אנחנו רק יכולים לשאול למה. הוא ביישן? מפחד מכינים? אולי הוא הבטיח לחברתו שמתה שלעולם לא יפזר את שיערו? ממה הוא יעצור את עצמו?
זה גורם לכם לחשוב.
אופי-הדמות שלכם יכולה להיות קשוחה או ביישנית, חכמה או טיפשה, מנוכרת או חיית מסיבות, ולפעמים עדיף שנראה זאת מהדמויות האחרות שמסבבה, כי לבסוף הן מעצבות אותה גם כן (הרחבה ב'דמות אמיתית').
נניח שישנה ילדה(הדמות שלכם) שתמיד נמצאת בסוף הכיתה ולעולם לא מתחברת לחברי כיתתה אתם יכולים להראות זאת מההתנהגות שלהם אליה, מהיחס שלהם, ומדיבוריהם.
" "היי, בלונדי, רוצה לבוא למסיבה בערב?" לא הרמתי את מבטי, ושתקתי. לרוב הם היו עוזבים אותי אם לא הייתי משתפת פעולה.
"בטח שבלונדי תלך למסיבה איתנו, אבל פשוט היא חושבת שאנחנו פחות טובים ממנה אז היא מבריזה בסוף." כל הכיתה החלה לצחוק. הוא ידע שזה לא נכון, הם פשוט אף פעם לא נתנו לי את הכתובת הנכונה."
אנחנו יכולים לדמיין אותה, יושבת לבד, ומתבוננת בשולחנה, שקטה. אנחנו יכולים להבין שהיא בודדה ושהיא אינה רצויה בכיתתה. אנחנו יכולים להבין עוד הרבה, רק מכך שדמות אחרת צחקה כששאלו אותה אם תבוא.

• דרך מעשים:

אופי- כשאתם פוגשים אנשים חדשים אתם בוחנים אותם. אתם מנסים אפילו ללא ידיעתכםהמלאה לבחון אותם במעשיהם. אתם פוגשים אדם במסעדה ובסוף הארוחה הוא רוצה לשלם עליה, אפילו שלא אל דבר. אני בטוחה שאתם שואלים את עצמכם, למה? הוא מחבב אתכם? הוא פשוט נדיב? אולי הוא מיליונר? אולי הוא לועג לכם ואולי לכך הוא רגיל.
אנחנו מסתכלים על אנשים שאנחנו מכירים וחושבים מה הם יעשו ולמה הם עושים את אותו הדבר. כך גם אצל דמויות.
בואו לדוגמא ניצור ילדה, שישנו ילד אותו היא אוהבת וכל החברות שלה אומרות לה שהוא מחבב אותה גם. אנחנו רואים שהיא ביישנית בכך שאפילו שיכול להיות שאהבתה הדדית, היא אולי תחליט להודות בה, ולבסוף לא תעשה זאת, מפני שהמילים לא יצאו מפיה.
עוד דוגמא- הדמות שלכם הולכת ברחוב ונעמדת מול חלון ראווה. כשאנחנו מתרכזים בה, אנחנו מצליחים לראות כי בחלון הראווה ישנה מראה גדולה, ושהדמות שלנו לא יכולה שלא להסתכל על עצמה ולחייך. היא מחייכת ולא עוזבת את המראה לזמן רב. זו דוגמא ברורה לכך שהדמות מאוהבת בעצמה. דוגמא מאוד ברורה לכך, אפילו שאנו כן יכולים לחשוב על סיבות אחרות לכך שהיא נעמדת ולא זזה ליד מראה.
לדוגמא אחרונה ניכח את הדוגמא הראשונה שבה השתמשתי- נערה יושבת בכיסא ספרים ועל אף אהבתה לשיערה, היא גוזרת אותו מפני שכך החליטה. אותה הנערה, בכך שהלכה וגזרה את שיערה, מראה לנו שהיא נחושה, ושברגע שהחליטה לעשות משהו, תעזה אותו ולעולם לא תפסיק עד שתשיג אותו. אנחנו יכולים להבין שהיא שאפתנית ועקשנית ושהדמויות הקרובות לה רואות את זה ולכן לא מנסות להוריד אותה מהחלטותיה.


ישנן עוד דרכים להצגת הדמות ויכול להיות שבהמשך אכתוב גם עליהן, אך לבינתיים נסו בסיפוריכם להשתמש בדרכים האלו.

אשמח אם תגיבו למתן רעיונות, עצות, והכי חשוב לי שתגידו לי האם השיטות האלו עזרו לכם.

בניית דמות - חלק 1

כתבתם כבר את העלילה של הסיפור, ובחרתם את השם לדמויות ולדמות המרכזית, אבל האם זה באמת מספיק?

הסיפור שלנו, החלק הכי חשוב בו, הוא הדמויות.
הדמויות הן אלו אשר מחזיקות את העלילה ומניעות אותה.
העלילה יכולה להיות הכי מרגשת ומסוכנת אבל בלי הדמויות הנכונות והרגשות הנכונים, היא לא תעניין את הקורא.

אפיון
בסיפור(לא תמיד אבל לרוב) יש הרבה דמויות. חלקן שטוחות וחלקן עגולות.
חלק מאותן הדמויות צריכות לעורר האדה בעינינו, וחלק שנאה, ולא משנה מה הן חייבות להיות מעניינות.
הדמויות לא צריכות להיות חביבות אלא מעניינות.

אם תסתכלו על החברים שלכם, כנראה שיש כאלה שאתם מחבבים פחות, ואתם עדיין נשארים חברים שלהם. למה? נסו לענות על זה. אולי מפני שהם גורמים לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם, אולי בגלל שהם מעניינים אתכם בצורת הדיבור וההתנהגות שלהם? אם תמצאו לכך תשובות זה יעזור לכם מאוד לכתוב דמות אנושית ומעניינת, לי לפחות זה עזר.

תנסו ללמוד כמה שיותר על הדמות שלכם. 
מה השם שלה? בת כמה היא? איפה היא גרה? היא חיה במשפחה מרובת ילדים או בכלל בבית יתומים? היא תמיד נמצאת בסוף הכיתה? למה? במה שונה ההתנהגות שלה בין חבריה לבין ההתנהגות שלה בביתה שלה? מה צבע העיניים שלה? או השיער? מה האוכל האהוב עליה וממה היא מפחדת?
יש לכם הרבה מה ללמוד עליה ואתם צריכים לכתוב את זה, ולזכור מפני שמה שקוראים מאוד לא אוהבים זו אי עקביות.

לדוגמה. אתם מחליטים שהדמות שלכם היא דמות כפרית שמדברת בסלנג ועם מבטא, אבל בעודכם כותבים את הסיפור הדמות מאבדת את אותו המבטא. איך זה אפשרי, ואם זה כן אפשרי, פרטו על כך מפני שבלי סיבות אין תוצאות. הקורא לא יבין מה קרה וזה יגרום לו לעזוב את הסיפור ברב הפעמים.

הצד "החלש"
כמו בבני אדם גם לדמויות צריכים להיות פחדים ותכונות שליליות. לא רק שאותם הפחדים יעזרו לדמות להיות אמיתית ואנושית יותר, אלא גם יעוררו יותר הבנה בעיני הקוראים. (אני מבינה שאתם כותבים בגלל שאתם אוהבים אבל אם אתם כותבים ואף אחד לא רואה את זה אז...).
אדם מושלם גורם לנו לכעס מפני שאנו לא מאמינים לו, וכך גם דמות.

הדבר החשוב ביותר הוא שלדמות תהיה חולשה.

נכון, אולי הדמות המרכזית צריכה לצאת להילחם בדרקונים ולהיות אמיצה, אבל היא פוחדת מהחושך.
הנער עזב את משפחתו בכדי להציל את העולם, אבל הוא לא סובל להיות לבדו אז הוא מצרף עוד אנשים שיגיעו אותי וכך יסתיר את הפחד הזה.

צד "חלש" הוא כל דבר, לפי דעתי, שיוכל בבוא הזמן ולהפוך למועקה לגיבור, וממןעקה למתנה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שהוא עצמו ימצא זאת מעכב, או שהדמות הרשעה תשתמש באותו הצד "החלש" נגדו.
לפעמים אפילו נחישות ועקשנות, תכונות טובות, יכולות להיות צידו החלש של אדם מסוים.

פחדים, התמכרויות, תכונות מוגברות יתר על המידה כמו אומץ=פזיזות ועקשנות, ועוד הרבה, יכולים להוות חיסרון לגיבור, וזה משהו שנחוץ בכדי שהוא יהפוך לאמיתי. בכדי שיהפוך לאנושי.

לזכור- אין אדם מושלם בעולם, וכמו שאין אדם מושלם כך לא צריכה להיות דמות מושלמת.
תנסו אפילו לקלקל אותה מעט ולהראות את המצבים בהם היא מראה את אותו הצד המקולקל.
(אני ארחיב על כך בפוסט אחר-איך להראות ולא לספר את הדמות).


לסיום-לבינתיים
כנראה שארחיב בדף זה עוד בקרוב, ועד אז, אכתוב פוסטים אחרים עם טיפים.
אשמח לשאלות ולתגובות מפני שגם אני רוצה להשתפר! :)

אז מה זה הבלוג הזה?

כתיבת ספר בפעם הראשונה.

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור שלי, לא ידעתי הרבה על מה שצריך להתרחש בסיפור. מה ההתחלה הבטוחה ביותר? איך לגרום לדמויות שלי להיות מעניינות ובעלות נפח? איך ליצור עולם שלם, שכבר יצרתי במוחי, ולא תמיד הצלחתי להעביר לדף(במקרה שלי למחשב)?

בכדי למצוא את התשובות לכך חיפשתי בגוגל את אותן השאלות, וקיבלתי המון תשובות שונות. חלק גדול חוזר על אותן הדרכים ליצירת דמות 'אמיתית', ואומר בקול אחד שהשיטה של כתיבה בשורה כל מקרה בסיפור יעזור לי לאחר מכן לא לאבד את עצמי, אבל אני חושבת שזה טוב לאבד את עצמינו. זה טוב ללכת לאיבוד כי רק אז אנחנו מגלים בנו דברים שלא ראינו. כן, בנו, וגם בסיפור.

עד לא מזמן הייתי מתנגדת לכל אותם האנשים שאמרו לי לכתוב את העלילה שלי לפני, ואני עדיין מתנגדת לכך מפני שלי זה לא ממש עזר. בסופו של דבר הייתי מתעלמת ומצרפת עוד אירועים ועוד אירועים שלא היו בתכנון הראשוני.

אבל חשוב שתזכרו: לכל אחד יש דרך שמתאימה לו. למישהו, הדרך של כתיבת התוכן לפני כתיבת הספר עצמו מציבה לו גבולות ברורים שעוזרים לו לא לסטות ולא להיכנס לתוך המצב הלא נעים של חסימה ספרותית(שאין מה לעשות, כנראה כולנו ניתקלנו בה לפחות פעם אחת במהל כתיבתינו).
לאחר, דשרך החופש היא הדרך שהכי מועילה לו.

בגיגוליי מצאתי סופר אשר השיטה אשר עזרה לו לכתוב את ספרו הייתה לכתוב את התקציר של הפרק, ואז לפרט בשורה כל פסקה. הוא כתב(לא ממש באותן המילים) שהשיטה הזו עזרה לו אחר כך כשניסה לכתוב בפירוט את הסיפור מפני שהכל כבר היה כתוב, והוא היה צריך רק לפרט.

אני עוד אסביר על כל זה בהמשך, ואל תטעו אף לא לרגע-עדיין לא הוצאתי את ספרי. אני מודה שעדיין לא גמרת אותו, ואני מודה שאני גם מנסה אולי לגמור אותו כמה שיותר לאט בכדי שאהנה עוד מהרכבת העולם שלו, ומהדמויות האהובות שלי.

המטרה שלי פה, היא לעזור, אפילו אם קצת, לצעירים כמותי (אני בת 16) שמנסים לכתוב ולא תמיד יודעים איך לעשות זאת בדרך הטובה ביותר, שלא תמיד עוברים את העמוד העשירי מפני שהסיפור או נגמר באותו שלב או נתקע.

אני עושה זאת מפני שכשאני הייתי זקוקה לאותם הטיפים, לא הייתי יכולה למצוא אותם בעברית בגוגל לפחות, והייתי צריכה לחפש אותם באנגלית, כשלא תמיד הבנתי את הכל.

כשאני התחלתי לכתוב את הספר שלי, נשאבתי אליו ולא יכולתי לחיות יותר כמו שחייתי לפניו. הוא צבע אותי מחדש והעניק לי גוונים חדשים שכנראה היו בי ולעולם לא השתמשתי בהם. כל כך שמחתי שבעודי כותבת את הדמויות ראיתי איך לימדו אותי להיות אחרת, הם איפשרו לי לנסות לחיות לפי השקפת עולמם למשך אותה התקופה שעדיין לא נגמרה, ולהתעטף בה.

אני כותבת מניסיוני האישי את אותם הטיפים, לפי מה שאני חושבת שיכול לעזור ויתרום, ואני אשמח לשמוע שיש אנשים שאותם הטיפים לבסוף יעזרו להם.